האקורדיון של סוזי, היריקה של שאול. פעם משפט אחד נחרץ היה שולח אותי לחנות התקליטים או מרחיק אותי לזמן רב עם יצירות מופת שנקטלו בכישרון ובנחישות של יודעי דבר. נקודות המבט משתנות עם הזמן. מה שהלהיב פעם ונשמע חדשני ומרתק יכול לעורר גיחוך היום, ולהיפך. המוזיקה שגדלתי עליה באייטיז הייתה לא פעם כזו ששמעתי רק אחרי שהגעתי הביתה מהחנות עם התקליט ושמתי אותו מתחת למחט.

כל הנאות החיים, כמעט, במקום אחד. כן, יש כאלה שיצעדו ליד חרקים תוך התעלמות מוחלטת, כי הם בדרך לנקודת עניין משמעותית יותר, או שהם עסוקים בהליכה לצרכים בריאותיים. אבל אנחנו ביקרנו בסופש בגבעת התיתורה שבקצה היישוב מודיעין, והחלטנו שהקטנים המעופפים והמטפסים וההולכים יהיו במוקד תשומת הלב שלנו הפעם.

אינדקס צילומי כל בתי הקולנוע הנעלמים בישראל של שרון רז. יום שלישי, 29 בדצמבר 2009. אינדקס בתי קולנוע נעלמים בישראל. לפניכם רשימה ענקית שהיא למעשה אינדקס מחקרי שיצרתי של כל בתי הקולנוע בישראל- ישנים, ותיקים, נטושים, סגורים, כאלה שכבר לא קיימים יותר, כאלו ששופצו, כאלה שעומדים עדיין וכאלה שבסכנת הכחדה מנוף ערינו. במקומות שבהם אין עדיין קישורים אלו בתי קולנוע שצילמתי אותם אך טרם פירסמתי את הצילומים או בתי קולנוע שטרם הגעתי לצלם ולתעד אותם.

In honor of their upcoming show, 14. Event FESTIVAL AND BODYPAINTING CONTEST.

יום שלישי, דצמבר 15, 2015. הפעם טור אורח מאת אחד המוזיקאים המיוחדים שפועלים כאן ואם לשפוט לפי המיקסטייפים שהוא מכין. נדמה לי שיש לנו טעם די דומה מוזיקלית. עד היום אני שמחה שלפני שנים קנה ממני רמקולים. יקרי ערך ונוסטלגיים משנות ה-80 כי אצלו הם מקבלים כבוד ובית אנלוגי חם.

אדריכלות היסטוריה ומרחבי מחיה בפרדס חנה כרכור. מקום שמור, מילה אישית. בתוך שדה צומח בית לבן, כמעט מסנוור על רקע השמש הארצישראלית. ברקע משמאל שלד עגלולי של בניין נוסף. אם תסתכלו ממש לתוך התמונה תוכלו לראות משמאל גשר. הבניין ברקע הוא האמפיתיאטרון בית העם. שעומד בדד במורד רחוב המעלה. הגשר נמצא מעל לואדי, שלימים זרם בו השיקשוק.

האפקט המבוקש הוא שהצופה יחוש כאילו הוא נמצא במרכז ההתרחשות המתוארת בתמונה, בדרך כלל של אירוע היסטורי או מקום מוכר ומפורסם. הנערה עם הסכין La fille au rasoir. את שירה של קלרה כיסה. אותי הוציא מכלי, הלא. אותי שיגע, אבל קלרה.

על העבר, ההווה ומה שבינהם. צרור מכתבי אהבה על נייר תכלת. עברו כמה וכמה חודשים מאז שכתבתי כאן לאחרונה. העבודות סביב השעון, פרויקט ועוד פרויקט, בית ועוד בית. כבר נערמו לי מספיק סיפורים לשנתיים הבאות. ויש את הקטע הזה עם האימהות המאוחרת שבלעה אותי לגמרי, מבלי להותיר ממני זכר כמעט, רק עכשיו שנה וקצת אחרי, נפלט גיהוק, ניחוח מוכר ורחוק של מה שהייתי פעם, לפני ש. לפני שהחיים השתנו כל כך. אבל הינה אני חוזרת, לאט לאט. נראה אם אצליח להתמיד הפעם. כמה מתוכם זכתה לממש? הערב העזתי לרא.